<h1>העיטור אות מ' מכירת קרקעות</h1>
<h2>דף לה.</h2>
והיכא דזבנה אורתה ויהבה במתנה מסתברא דבר מצרן מפיק מנייהו דכלהו הני מכח קמא קאתו וכי היכי דמפיק מקמא משום ועשית הישר והטוב הכי נמי מפיק מנייהו, דקמא נמי אדעתא דארעא אתי. ולא דמי להא דגרסינן (ב"מ ל"ה.) גבי שומא דהדרא משום ועשית הישר והטוב ואמרינן התם זבנה אורתה יהבה במתנה לא הדרא דהתם קמא נחית אדעתא דזוזי וכי פרע ליה זוזי הדרא משום ועשית הישר והטוב אבל הני אדעתא דארעא אתו וליכא עלייהו משום ועשית הישר והטוב כדגרסינן התם אבל הכא קמא ובתרא כהדדי נינהו ואמרינן ליה לא עדיפת מגברא דאתית מניה. ורבינו האי גאון כתב בספר המצרנות היכא דזבנה ויהבה במתנה באחריות הדרא אבל אורתה ויהבה במתנה שלא באחריות לא הדרא דומיא דשומא. ולא נהירא לן. וכתב רבינו האי גאון ורבינו אלפסי בתשובה שאם שהה בר מצרן משידע יותר מכדי תביעת בית דין ושיביא מעות בטל דין מצרנות. ירושלמי בגיטין (פ"ה ה"ז) אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם. הן אומרים היה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידם ליקח הקרקע בחזקת הלקוחות שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
<h2>דף עז:</h2>
גרסינן בפרק השוכר תניא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהן חמש מאות בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי רצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי בזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה וכו' מהיכן מגביהו מעדית שבנכסים מאי טעמא מזיק הוא וכו' רבן שמעון בן גמליאל אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב לו אני פלוני מכרתי שדה פלנית לפלני והריני נושה בו וכו' ואוקימנא בדעייל ונפיק אזוזי וטעמא דכתב ליה הכי קנה הכל הא לא כתב ליה לא קנה ולא כלום ויכול לחזור בו. — ורבינו חננאל ורבינו האי פרשי לא קנה אלא כנגד מעותיו כדאמרינן רצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי. ולא מסתברא חדא דהוה ליה לאוקומי הא דאמר קנה (פי' ת"ק דרשב"ג קמא — ועי' שה"ח) כשאמר לו ערבוני יקנה ולא הוה צריך לאוקומה בדעייל ונפיק אזוזי ועוד מדקא סלקא דעתן מעיקרא שמגבהו משאר נכסים שמע מינה דלא קנה כלום. ועוד דקשיא ההוא חמרא דפש ליה חד זוזא וליכא לשוויי פלוגתא בין מקרקעי למטלטלי דהא רבא האי מאן דמזבין מידי לחבריה קאמר וכל מילי משמע והלכך לא קנה כלום וכל מי שחוזר בו ידו על התחתונה. — אבל לא עייל ונפיק אזוזי אף על גב דלא כתב ליה קנה הכל כדתניא רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו רבן שמעון בן גמליאל אומר בזמן שאמר לו ערבוני יקון אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהן חמש מאות קנה ומחזיר לו את השאר. ואוקימנא (מ"ח:) בדלא עייל ונפיק אזוזי דקימא לן כרבי יוחנן דאמר עירבון כנגד כולו הוא קונה. והוא הדין במטלטלין בסתמא קני ליה כוליה לענין מי שפרע.
ודוקא בסתמא דלא אמר ערבוני יקן אלא בסתם או בתורת עירבון או בתורת דמים אבל אמר לו ערבוני יקן אף על גב דלא עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו וכנגד מעותיו קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו. והא דתניא בקדושין (כ"ז.) מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן במה דברים אמורים שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו כיון דשתי שדות נינהו אף על גב דלא עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו. והיכא דקא עייל ונפיק אחד זוזא כמאן דעייל ונפיק אזוזי ולא קנה ולא כלום. וכתב רבינו חננאל מדקא מדמי להו להדדי שמע מינה תרתי מתנייתא עירבון נינהו והיכא דעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו. אבל קונה קרקע ופורע מקצת דמים ולא בתורת עירבון ועייל ונפיק אזוזי לא קנה כלום. ומסתברא דבתורת פרעון קנה הכל והיינו קרקע שנקנה בכסף דליכא פלוגתא בין עייל בין לא עייל. והיכא דמוכר שדהו מפני רעתה אף על גב דעייל ונפיק אזוזי בסתמא קנה הכל והא דגרסינן זבין ולא אצטריכו ליה זוזי לא שייך בהא הלכתא, דעייל ונפיק אזוזי אשארא דלא פרע קאי. ירושלמי מודה רבי חייא בר יוסף לרבי יוחנן במקח שאין דרכו לקנות חציין כגון פרה וטלית שיתן לו כל המקח או ימסור אותו למי שפרע. וצריך עיון. ודינא דמטלטלין כדינא דמקרקעי לכל הני מילי אלא דכי אמרינן בקרקע קנה הכל קנה ממש ובמטלטלין קנה הכל לענין מי שפרע.
<h2>דף עח.</h2>
פשיטא בעי לזבוני במאה ולא אשכח וטרח וזבין במאתן וקא עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא בעי לזבוני במאה ולא אשכח ואי טרח הוה משכח ולא טרח וזבין במאתן וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא תיקו. הדין נוסחא דרבינו שלמה והכי איתה בספר הישר ופירש במאה שדה קטנה וזבין במאתן שדה אחרת גדולה. וגמרא דילן פשיטא בעי לזבוני במאה וטרח וזבין במאתן כלומר אותה השדה עצמה זבין במאתן וקא עייל ונפיק אזוזי קני דכמוכר שדהו מפני רעתה דמי וכל שכן לא עייל אלא בעי לזבוני כו' ואסיקנא בתיקו ולקולא לנתבע והוא הלוקח. ורבינו אלפס לא אייתי לה. שדרו ממתיבתא כי אמרינן עייל ונפיק אזוזי לא קנה היכא דאתני לוקח בשעתיה דלא הוו זביני עד דמשלימנא לפרעון ואף על גב דמשיך לא קני אבל לא אתני וזבן סתם אף על גב דעייל ונפק אזוזי קני.
<h2>דף קח.</h2>
גרסינן בפרק המקבל האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי — אית דמפרשי בנכסי הגר אבל גרסת רבינו האי האי מאן דזבן ביני אחי וביני שותפי — חציפא הוי סלוקי לא מסלקינן ליה. וכתב רב יהודאי גאון נפקא מינה דאי קרו ליה חציפא לא מיענשו אף על גב דהוי תלמיד חכם. ורב נחמן אמר מסלקינן ליה ואי משום דינא דבר מצרא כלומר דלא זבן ביני אחי אלא ביני מצרני לא מסלקינן ליה דלית ליה לרב נחמן דינא דבר מצרא אלא היכא דזבין ביני אחי ושותפי. ונהרדעאי אמרי אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה משום ועשית הישר והטוב וקיימא לן כנהרדעי. והכי פרשה מר רב משה גאון. ומסתברא היכא דזבן בין אחי אף על גב דאיהו נמי בר מצרן קאמר דמסלקינן ליה אליבא דרב נחמן ונהרדעי דהא רב נחמן לית ליה דינא דבר מצרא ובר מצרן לא מצי מפיק מאינש דעלמא ואפילו הכי אחין ושותפין מפקי מיניה שמע מינה דאחין ושותפין עדיפי מבר מצרן. הלכך אפילו הוא בר מצרן ואקדים וזבן מפקינן מיניה דגבי אחין לית ביה משום דינא דבר מצרא. הלכך אחר קודם לעולם אלא היכא דהוי ההוא אחר דזבן שכן ואיהו לאו שכן כדאמרינן שכן וקרוב מאי וכו' אבל היכא דתרווייהו שכינים או מצרנים או תלמידי חכמים ההוא דהוי אח מפיק ליה מאידך. ואיכא לפרושי דהאי דזבן ביני אחי לאו בר מצרן הוא והיינו דקאמר אי משום דינא דבר מצרא כלומר דהאי דזבן ביני אחי מצרן הוא לא מסלקינן ליה דבר מצרן דעלמא כמצרנותא דאחי הוא והוי ליה כהני ארבעה מצרני דקדם חד מנייהו וזבן דזביניה זביני. ונהרדעי אמרי אפילו הכי מסלקינן ליה דמצרנות דאחי עדיף משום ועשית הישר והטוב. והכי מסתברא דנהרדעי דינא דבר מצרא אית להו בעלמא וכן מצאתי בפירוש רבינו ברוך. אמר ליה אזיל ואזבון ואמר ליה זיל זבין קיימא לן כנהרדעי וצריך למקני מניה. והלכך אי לא קנו מניה אייקור וזול ברשותא דבר מצרא.
(ב"מ ק"ח.) זבן במאה ושויא מאתן חזינן אי לכולי עלמא מוזיל ומזבין יהיב ליה מאה ואי לא יהב ליה מאתן. זבן במאתן ושויא מאה סבור מינה מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהא שליח הוא וקיימא לן כרב נחמן בפרק אלמנה נזונית (כתובות צ"ט:) דהיכא דטעה שליח לא קאמר, ויש לו אונאה. ואמר ליה מר קשישא לרב אשי הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות כלומר אף על גב דשליח בעלמא יש לו אונאה ואפילו בכל שהוא חוזר שליח דהכא כבעל הבית דמי משום דשליח מצי למימר לא עדיפת מנפשאי ואנא אדעתא דידי זבני אי ניחא לך לחיי ואי לא שקילנא ליה אנא ואין להן אונאה. ושמע מינה אפילו בטול מקח אין להן. ומסתברא ביטול מקח נמי אין להן בכדי דמיהן אבל יותר מכדי דמיהן דזבין שוה מאה במאתן וחד יש להן כדאמרינן בספר תורה ומרגלית בפרק אונאה ועד כמה עד כדי דמיהן. וגרסינן נמי בפרק אלמנה נזונת רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים ועד כמה עד פלגא תניא נמי הכי רבן שמעון בן גמליאל אומר בית דין שמכרו שוה מאתים במנה או שוה מנה במאתים מכרן קיים. וגרסינן בירושלמי (פי"א דכתובות ה"ו) כמה דתימר בהדיוט בקרקע עד שליש במטלטלין עד שתות דכותה בהקדש בקרקע עד שתות במטלטלין עד שנים עשר. ותנן נמי (ב"ק ז'.) מי שיש לו מאתים זוז מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה וגרסינן התם עד פלגא אורחיה למיזל טפי לאו אורחיה למיזל. והא דגרסינן בירושלמי (פי"א ה"ד) בכתובות מכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה וכו' ומקשי ופריק כשהוקר המקח אליבא דמאן דאמר ביטול מקח יש להן (עי' ב"מ נ"ז.) קא מתרץ ורבי בון פליג עליה ואמרינן הדא מסייעא לריש לקיש דאמר לעולם אין להן אונאה ולא אצטריך לשנויי בשהוקר המקח. ואמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה. כלומר יותר מכדי דמיהן. ופירוש מופלג כמו מופלג בחכמה. והלכך עד כדי דמיהן אין להן אונאה בין למוכר בין ללוקח והרי הוא כפחות משתות למטלטלין ויותר מכן הוא ביטול מקח ולוקח חוזר בכדי שיראה לתגר או לקרובו ומוכר לעולם חוזר. והכי פסק רבינו חננאל משמיה דגאון דרבא דפסק (ב"מ נ':) הלכתא יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה סתם קאמר. ומסתברא כל זמן שלא החזיר האונאה לא נגמר המקח ואם לא החזיר והוקר עד שנעשה ביטול מקח היינו דרב חסדא דאמר (ב"ב פ"ג:) מכר לו שוה חמש בשש והוקר ועמד על שמונה לוקח יכול לחזור בו שהרי לא החזיר אבל מוכר אף על פי שלא נגמר המקח אינו יכול לחזור בו דאמר ליה אילו לא אוניתן וכו'. והלכך איתה לדרבא ואיתה לדרב חסדא וליכא לדחויה סוגיא דשמעתא בהכי ונימא דליתא לא לדרב חסדא ולא למאן דדחי לה.
זבן גריוא דארעא בי מצעי נכסי חזינן אי עדית היא או זיבורית היא זביניה זביני ואי לא איערומי קא מערים.
<h2>דף קח:</h2>
מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא (ב"מ ק"ח:). ובתשובה אי חיישי להערמה מחרים כל מי שיש לו שטר מכירה ממנו וכובשו. והא דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ד.) פשיטא ראשון במכר ושני במתנה לייפות כוחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא לאו דמצי לאיערומי ולמכתב לה תרי שטרי חד בלשון מכר וחד בלשון מתנה אלא איכא למימר משום יפוי כח עביד ליה לתרי שטרי ולא ביטל שני את הראשון וקנוניא עבד על המצרנים ומיהו אי אגלאי מילתא דזביני הוא הדרא דאם כן בטלת תורת מצרנות לרבינו האי. אבל רבינו שלמה פירש בנערה שנתפתתה כיון דדינא דבר מצרא לא הוי אלא משום ועשית הישר והטוב ומצי לאיערומי כולי האי לקבל מן המוכר שטר מתנה ויצניע שטר מכר כדי ליפות כחו שלא יבא בר מצרן עליו. ואיכא למימר שיכול למכרה לו על מנת שלא תהא לבר מצרן.
ואמר אמימר אי כתב ביה אחריות אית ביה משום דינא דבר מצרא דאמרינן איערומי קא מערים ויהיב ליה בר מצרן כמה דשויא ונחית בגוה. וכתב גאון בתר דמכרזינן ושמינן ליה לבעל חוב כתבינן ליה למקבל מתנה טרפא דכי הוו ליה זוזי לנותן מתנה שקיל מניה מקבל מאי דשיימינן ליה לבעל חוב. וכתב רבינו אלפסי ואי אודי דמזבן זבנה וליכא סהדי בכמה זבנה משתבע ושקיל הואיל וכשליחא הוא לגבי בר מצרא. והאי שבועה לא בריר לן דלא אשכחן נשבע ונוטל בשבועת היסת ואי כעין דאורייתא הא מנא לן. ומסתברא כיון דמשום ועשית הישר והטוב הוא לא משבעינן ליה אלא יהיב ליה כמה דשוי. והיכא דכתב ליה בשטר מתנה וקבלית אחריות מתנה דא עלאי דאי נפקא מחמתי מן ידיה יהיבנא ליה כך וכך, וארעא לא שויא האי שיעורא אף על גב דלא מודי דמזבן זבנה לא שקיל לה בר מצרא אלא בדמי דקביל עליה מרא דארעא ממה נפשך אי במתנה יהבה ניהליה מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא ואי מזבן זבנה ניהליה לא עביד איניש דמקבל על נפשיה מאי דלא שקל מניה. ואי ניחא ליה לבר מצרא למשקלה בהנהו דמי שקיל ואי לא לא. מכר כל נכסיו לאחד לית בה משום דינא דבר מצרא מאי טעמא דאמר ליה את לא קנית לכל נכסי והאי נמי בלא הדין ארעא לא זבין לאחריני. וקמאי מפרשי דלא ניחא ליה דליפוש שטרי עלויה. וסברא דכלהו דלא מצי למימר בר מצרא אנא זביננא לכלהו נכסי. לבעלים הראשונים לית בה משום דינא דבר מצרא שאין לך טוב וישר גדול מזה דכתיב בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו. וכתב הרב המחבר בן בעלים ליתיה בכלל בעלים הראשונים. ואמר דאי קדים בר מצרא וזבין מקמי בעלים הראשונים זביניה זביני. זבן מגוי או זבין לגוי לית בה משום דינא דבר מצרא. זבן מגוי דאמר ליה אריא אברחי לך זבין לגוי גוי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא ואין לומר ועשית הישר והטוב אלא ללוקח אבל המוכר אם ירצה לא ימכור. אבל שמותי משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה כדאמר רב אשי בהגוזל בתרא (ב"ק קי"ד:). והוא הדין לשכירות [נ"א, למשכנתא] דגוי דמשמתינן ליה. לגאון אם מת האב אין הבן חייב לשלם אלא היזק שעשה הגוי בחיי האב אבל היזק שעשה אחר מיתת האב לא מחייב לשלם. ובתשובה לרבינו משה בר חנוך אם אינו מוצא למכור לא למצרן ולא לישראל אחר אפילו חצי דמיו ומצרן מעכב למוכרו לגוי אם אינו מוכרה לחסרון מזונותיו [אלא] שאין לו ממנו הנאה כל כך לאו כל הימנו שירביץ ארי עליו שכך שנינו (ב"ב קע"ב.) שני אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח להן אביהן מרחץ ובית הבד וכו' עד קח לך זתים ועשם בבית הבד אף זה יעשה תקנה לעבודת שדהו. ואם עני הוא וצריך למכור לחסרון מזונותיו יטריח בר מצרן לקנותו וינצל מאונס הגוי ואם אינו רוצה לקנותו לא הוא ולא ישראל אחר והמוכר אי אפשר לו שלא ימכור שדהו מוכרו לגוי שעני שאמרו בשני אחין לא עני לגמרי אלא עני לאותו דבר. אבל מכל מקום יקבל עליו אונס הבא מחמת הגוי. [ובמתיבתא אם אינו מוצא ישראל לקנות מוכרו לגוי.] (קטע זה לכאורה שלא במקומו. וצ"ע) מדגרסינן שמותי משמתינן ליה עד דמקבל עליה וכו'. ומסתברא אי אמר ההוא דזבנה לגוי הב לי דמי ואנא מפייסנא לגוי אי נמי אי אמר ההוא גוי אנא אעביד כדינייכו ומהדרנא ארעא לבר מצרא ולא בעי בר מצרא ישראל לזבוני לית דינא לשמותיה ליה למוכר. והיכא דבעי מרי ארעא לזבונה לבר מצרא ולא בעי בר מצרא למזבן מה יעביד הלה לא אשכחן דעבוד רבנן פסידא למוכר כדאמרינן הני ציירי והני שרי וכו'. משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא כדאיתא באפותיקי בהלכות [תשקף] ואם מכרה למי שממושכנת אצלו אין על בעל המצרן להוציא מידו דאמר רב אשי מאי משכנתא דשכונה גביה. ומסתברא דוקא מי שקנה משכונה הממושכנת בידו אבל לשווייה מצרן לקנות שדה אחרת הסמוכה לה לא. ואי איכא בר מצרא אחרינא מפיק לה מיניה שהרי אין לו לזה הממושכן אצלו בקרקע אלא דמים. ואיכא מאן דפליג. למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברעה ולגאול ביפה לית בהו משום דינא דבר מצרא. ומסתברא רע הידוע ויפה הידוע קאמר שהוא ידוע וניכר לכל אבל יפה לזה ורע לזה או להפך לא.
והיכא דזבנה אורתה ויהבה במתנה מסתברא דבר מצרן מפיק מנייהו דכלהו הני מכח קמא קאתו וכי היכי דמפיק מקמא משום ועשית הישר והטוב הכי נמי מפיק מנייהו, דקמא נמי אדעתא דארעא אתי. ולא דמי להא דגרסינן (ב"מ ל"ה.) גבי שומא דהדרא משום ועשית הישר והטוב ואמרינן התם זבנה אורתה יהבה במתנה לא הדרא דהתם קמא נחית אדעתא דזוזי וכי פרע ליה זוזי הדרא משום ועשית הישר והטוב אבל הני אדעתא דארעא אתו וליכא עלייהו משום ועשית הישר והטוב כדגרסינן התם אבל הכא קמא ובתרא כהדדי נינהו ואמרינן ליה לא עדיפת מגברא דאתית מניה. ורבינו האי גאון כתב בספר המצרנות היכא דזבנה ויהבה במתנה באחריות הדרא אבל אורתה ויהבה במתנה שלא באחריות לא הדרא דומיא דשומא. ולא נהירא לן. וכתב רבינו האי גאון ורבינו אלפסי בתשובה שאם שהה בר מצרן משידע יותר מכדי תביעת בית דין ושיביא מעות בטל דין מצרנות. ירושלמי בגיטין (פ"ה ה"ז) אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם. הן אומרים היה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידם ליקח הקרקע בחזקת הלקוחות שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא הלכך לית בהו משום דינא דבר מצרא. לאשה וליתמי ולשותפי לית בהו משום דינא דבר מצרא. לרבינו אלפס בכל אשה קאמר בין שהיא אשת איש בין שאינה אשת איש. ליתמי לא בריר לן אי על האפטרופוס שקנה ליתומין קאמר או שקנו הן בעצמן. ומסתברא שותף (דב"מ ק"ח:) הוא שאין לו חלק בקרקע אלא שהן שותפין בעסקא וכיון שהוא שותף שלו ניחא ליה טפי מבר מצרן. וכן פירש רבינו ברוך ורבינו האי וכולהו קמאי. והרב רבינו שלמה פירש שהן שותפין בקרקע. ולא נהירא לן. ואיכא מאן דפשיט מהא היכא דבר מצרא לא איבעי ליה אלא להרויחא ולוקח דחיקא ליה שעתא ומצטריך ליה לית ביה משום דינא דבר מצרא שאין בה משום ועשית הישר והטוב. ורבינו האי אייתי ראיה מהא דגרסינן בהשותפין (ב"ב ה'.) רוניא זבן ארעא אמצרא דרבינא סבר רבינא לסלוקי משום דינא דבר מצרא אמר ליה רב ספרא בריה דרבא לרבינא אמרי אינשי ארבעי לצלא ארבעי לצללא ומשמע פירושא דיליה כפירוש רבינו שלמה דרוניא עני היה וצריך שדה לפרנסה כמו שצריך לעשיר וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב כך אני אומר לך ועשית הישר והטוב לעני זה ואל תסלקהו. ואנו רגילין לפרש כפירוש הרב אדונינו אבינו זצ"ל משום דרוניא שתלא דרבינא הוה ויש לו חלק בשדות דרבינא והוא בר מצרן כמותו כמו שבעל העור והעבדן שוין וכן פירש הרב רב לוי וכן עיקר.
שכיני העיר ושכיני שדה שכני העיר קודמין. שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם. קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם. שכן וקרוב שכן קודם טוב שכן קרוב מאח רחוק. והני כלהו דקדמי ליכא חד מנייהו בר מצרא אלא תרווייהו רחיקי נינהו ומקדם הוא דקדמי אבל אי קדים אידך לא מפקינן מיניה. אבל לגבי בר מצרן כולהו אית בהו משום דינא דבר מצרא זה כתב רבינו האי ורבינו אלפס. ומסתברא דאי קדם אידך מסלקינן ליה דתלמיד חכם כבר מצרן דיינינן ליה ואם רצה תלמיד חכם להוציאה מיד השכן או מיד הקרוב מסלקין משום ועשית הישר והטוב. זוזי טבי וזוזי תקולי לית בהו משום דינא דבר מצרא הני צרי והני שרי לית בהו משום דינא דבר מצרא. פירש רבינו חננאל ביד בר מצרן צרורין וחתומין וטוען שהבעלים הניחום אצלו עד שידקדקו בחשבון ובמשקל וימסרוהו לו אין על המוכר לעכב עד שיבא בעל הצרור וימסור לו אלא מוכר למי שיש בידו מעות מותרין ואין עליו דין בר מצרן. וכל שכן אי אמר בעל מצרן איזיל ואטרח ואייתי זוזי דלא נטרינן ליה. ואי אמר אזיל ואייתי זוזי אי אמיד נטרינן ליה ואי לא לא. שמעינן מינה כל היכא דאית ליה פסידא למוכר בטל דין מצרנות ואם הוא רחוק בעיר אחרת אין לו לעכב עד שיבא וכן פסקו הגאונים ואי איכא חשש הערמה מחרים. ארעא דחד ובתי דחד מרי בתי לא מעכב אמרי ארעא מרי ארעא מעכב אמרי בתי דאמר ליה עקור בניינך ושקול מארעאי וזיל. ודוקא מרי ארעא מעכב אמרי בתי אבל מרי בתי לא מעכב אמרי בתי כגון שהקרקע למלך ובנו עליה בתים. ומסתברא לא מבעיא למאן דאמר מחובר לקרקע אינו כקרקע דלא מעכב אלא אפילו למאן דאמר הרי הוא כקרקע לא מעכב דלא עדיף תלוש וחברו מן המחובר לו ודינו כקרקע המחובר לו. ורבינו שרירא השיב בתשובה לא אשכחן דמרי בתי מעכב אמרי בתי ומספקא ליה מחובר לקרקע אם הוא כקרקע או לא דלא אשכחן תנא דסבירא ליה הרי הוא כקרקע אלא בדברי יחיד כגון (עי' ב"ב ס"ו.) רבי אליעזר דכוורת דבורים ודף של נחתומים שקבעו בכותל ומדבר שהוא גדולי קרקע בלשון חכמים. ומספקא לן מלתא והמוציא מחבירו עליו הראיה.
(ב"מ ק"ח:) ארעא דחד ודקלי דחד מרי ארעא מעכב אמרי דקלי מרי דקלי לא מעכב אמרי ארעא. ומהכא משמע דליתיה לההוא פירושא דמפרשי בארבעי לצלא וארבעי לצללא (ב"ב ה'.) משום דרוניא הוה שתלא דרבינא הוי בר מצרא וכהני בני מצרני דקדם חד מנייהו וזבן הוא דהא הכא אילן דיליה הוא ואפילו הכי בארעא דקאי לית בה משום דינא דבר מצרא כל שכן היכא דלית ליה אלא בפירי ארעא אחריתי דלית בה דינא דבר מצרא.
ארעא לזרעא וארעא לישוב ישוב עדיף ולית בה משום דינא דבר מצרא. אפסיק משונייתא או ריכבא דדיקלא חזינן אם יכול להכניס בו אפילו תלם אחד אית בה משום דינא דבר מצרא ואי לא לא. הני ארבעה מצרני דקדים חד מנייהו וזבן זביניה זביני אתו בהדי הדדי פלגי לה בקרנזול כזה \raster(95-,95-)="Z084" ומסתברא אי רחוק דלאו בר מצרן (נמי זבנה זבן) [זבנה, נמי זבן] לכולהו ופלגי לה בקרנזול. ואי אקדים לוקח ויהב שטרא לחד מנייהו הוה ליה כמאן דקדים חד מנייהו וזביניה זביני. ולפום חכמת המדות אף על פי שהוא מרובע ארוך או רחב כיון דפלגי לה בקרנזול חלק ארבעתן שוה ונותנין כלן דמים בשוה. והיכא דאיכא תרי מצרני בחד רוחא איכא מאן דאמר דפלגי לה לחמשה חולקן ואיכא למאן דאמר דלית להו לתרווייהו אלא חלק אחד מן הארבעה חלקים. ומיהו אם קדם חד מנייהו וזבן זביניה זביני והכי מסתברא. ונקיטינן בכל מילי אתי בהו משום דינא דבר מצרא לבר ממטלטלין ומקומות בית הכנסת כמקרקעי דמי דהא אית להו חזקה. וכל דאית ליה חזקה אית ביה משום דינא דבר מצרא. וכתב בתשובות אצטבא שרבו יושביה ורצה אחד מהן למכור את מקומו אין לו רשות למוכרו לאחר אלא לכולן להרויח את מקומם.
